Heathrow Airport is one of the few places in England you can be sure of seeing a gun. These guns are carried by policemen in short-sleeved shirts and black flak-jackets, alert for terrorists about to blow up Tie-Rack. They are unlikely to confront me directly, but if they do I shall tell them the truth. I shall state my business. I’m planning to stop at Heathrow Airport until I see someone I know. (...)
Astonishingly, I wait for thirty-nine minutes and don’t see one person I know. Not one, and no-one knows me. I’m as anonymous as the drivers with their universal name-cards (some surnames I know), except the drivers are better dressed. Since the kids, whatever I wear looks like pyjamas. Coats, shirts, T-shirts, jeans, suits; like slept-in pyjamas. (...)
I hear myself thinking about all the people I know who have let me down by not leaving early on a Tuesday morning for glamorous European destinations. My former colleagues from the insurance office must still be stuck at their desks, like I always said they would be, when I was stuck there too, wasting my time and unable to settle while Ally moved steadily onward, getting her PhD and her first research fellowship at Reading University, her first promotion.
Our more recent grown-up friends, who have serious jobs and who therefore I half expect to be seeing any moment now, tell me that home-making is a perfectly decent occupation for a man, courageous even, yes, manly to stay at home with the kids. These friends of ours are primarily Ally’s friends. I don’t seem to know anyone anymore, and away from the children and the overhead planes, hearing myself think, I hear the thoughts of a whinger. This is not what I had been hoping to hear.
I start crying, not grimacing or sobbing, just big silent tears rolling down my cheeks. I don’t want anyone I know to see me crying, because I’m not the kind of person who cracks up at Heathrow airport some nothing Tuesday morning. I manage our house impeccably, like a business. It’s a serious job. I have spreadsheets to monitor the hoover-bag situation and colour-coded print-outs about the ethical consequences of nappies. I am not myself this morning. I don’t know who I am. | נמל התעופה הית'רו הוא מהמקומות הבודדים באנגליה בו לבטח תזכה לראות אקדח. את האקדחים נושאים שוטרים בחולצות קצרות-שרוולים ובשכפ"צים, דרוכים לאתר מחבלים העומדים לפוצץ את חנות העניבות של Tie-Rack. לא סביר שהם יתעמתו איתי ישירות, אך אם כן - אספר להם את האמת. אני אגיד להם מה אני עושה כאן. אני מתכנן לעצור בנמל התעופה הית'רו עד שאראה מישהו שאני מכיר. (...) מדהים, אך אני ממתין שלושים ותשע דקות מבלי לראות ולו אדם אחד שאני מכיר. גם לא אחד, ואף אחד לא מכיר אותי. אני אלמוני כמו הנהגים עם שלטי השמות האוניברסליים שלהם (כמה שמות משפחה שאני מכיר), פרט לכך שהנהגים לבושים יפה יותר. מאז שיש לי ילדים, כל מה שאני לובש נראה כמו פיג'מה. מעילים, חולצות, ג'ינסים, טריקו, חליפות; הכל כמו פיג'מות משומשות. (...) אני שומע את עצמי חושב על כל אותם אנשים שאני מכיר שהנחילו לי אכזבה כשלא המריאו עם שחר, אור ליום שלישי, ליעדים אירופיים זוהרים. עמיתיי לשעבר מסוכנות הביטוח נותרו ודאי תקועים עדיין בעמדות שלהם, כמו שתמיד אמרתי שיקרה, בזמן שגם אני הייתי תקוע שם, מבזבז את זמני ולא מסוגל למצוא את מקומי, בעוד אלי נעה קדימה בעקביות, מקבלת את התואר שלה ברפואה, את מלגת המחקר הראשונה שלה באוניברסיטת רידינג ואת הקידום הראשון שלה. חברינו הבוגרים יותר מהשנים האחרונות, שיש להם משרות רציניות ולכן אני כמעט מצפה שיופיעו כאן בכל שנייה, אומרים לי שניהול משק בית הוא עיסוק מכובד לחלוטין לגבר, אמיץ אפילו. כן, זה גברי להישאר בבית עם הילדים. החברים האלה שלנו הם בעיקר החברים של אלי. דומה שאני כבר לא מכיר יותר אף אחד. והרחק מהילדים ומהמטוסים שחגים מעל לראשי, כשאני יכול לשמוע את עצמי חושב, אני שומע מחשבות של בכיין. לא זה מה שקיוויתי לשמוע. אני מתחיל לבכות, לא מעווה את פניי או מייבב, רק דמעות שקטות וגדולות שזולגות במורד לחיי. אני לא רוצה שמישהו שאני מכיר יראה אותי בוכה, כי אני לא מסוג האנשים שמתפרקים להם בהית'רו בבוקר לא עבות אחד של יום שלישי. אני מנהל את הבית שלנו ללא רבב, כמו עסק. זו עבודה רצינית. יש לי גיליונות-מחשב למעקב אחר מצב שקית האבק של השואב ותדפיסים עם קידוד-צבעים אודות ההשלכות המוסריות של חיתולים. אני לא אני הבוקר. אני לא יודע מי אני. |