אנחנו גרים בדירה קטנטנה בקומפלקס בניינים רבי קומות בו גרות כמה משפחות ממעמד הביניים. אבל נראה שבקומפלקס שלנו יש יותר חברים ממשפחת החתוליים מבני אנוש. הסיבה לכך היא שהולכי הארבע האלה עם הטפרים הנשלפים שלהם, שמתפארים בקרבתם לבני דודיהם הפראיים – אריות, נמרים, לינקסים ופנתרים – לא מפחדים מאף אחד באזורנו. אוכלוסייתם הגדלה של מתושעי הנשמות הללו מטרידה את כולם, אבל גם מספקת אתנחתא קומית לרבים.
חתולי השדרה מתחמים את הטריטוריה בדרכם. תופסי העכברים מקומת הקרקע, הקומה הראשונה והקומה השנייה לרוב נשארים בקומותיהם, למעט כשהרעב תוקף אותם והם יוצאים לגיחות קצרות למטבחים שמעבר לקווי השליטה. הטרסה שמורה בלעדית לחתלתולים הצעירים, אך לעתים ניתן לראות בה גם אריסטוקרטים מממלכת סיאם לשעבר בעודם מתלקקים ומשתזפים. חלק מהחתולים משתחלים לפינות חמימות לשינה מלאת גרגורים במקומות מפתיעים, כמו הבוטקה של השומר המנומנם המסכן - כי כשהוא ישן החתולים חוגגים. אלוהים חנן את החתולים האלו בשתי תיבות קול: אחת לגרגור ואחת ליללות. לעתים, בארועים מיוחדים, חתולי הסופרנו של אזורנו מדירים שינה מעיני כל התושבים עם הקונצרטים הליליים שלהם.
איסטניסי השכונה מתרגזים כשעובר ביניהם חתול שחור המשאיר את חותמו על חפציהם. חדי העין שבתושבים נואצים את עיניהם בחתולים ומתעקשים שצריך לגרשם עד האחרון שבהם, אבל יש גם כאלה שעוד יושבים על הגדר כמו חבורת יונים. בכל מקרה, אנחנו עוד לא יודעים מי ייקרא לאחוז בחתול בקרניו!