A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | אחד מסימני ההיכר של התקופה הנוכחית, לפחות בעולם המפותח, הוא הכמיהה האנושית לשקט, וחוסר היכולת להשיגו. תנועה סואנת, מערכות כריזה באוטובוסים ורכבות, צרצורי טלפון בלתי פוסקים וטלוויזיות שרועמות גם במשרדים ריקים מאדם – כל אלה מהווים מתקפה מתמידה והסחת דעת קבועה. המין האנושי מתיש את עצמו לדעת ברעש ומשתוקק אל ניגודו – אם ביציאה לטבע, אם על אוקיינוס רחב ידיים ואם במקומות התבודדות המוקדשים לריכוז ודממה. הפרופסור להיסטוריה אלן קורבין כותב ממקום מקלטו בסורבון, ומגלה-הארצות הנורווגי ארלינג קאגה כותב מזכרון חוויותיו בשממת אנטארקטיקה – איש איש ומפלטו. ועם זאת, כפי שמציין מר קורבין בספרו "היסטוריה של השקט", קרוב לוודאי שרמת הרעש בעבר דומה לזו של ימינו. לפני המצאת הצמיג המתנפח שקשוקי גלגלי עגלות ששוליהם עשויים מתכת והלמות פרסות סוסים החרישו אוזניים ברחובות ערי קדם. לפני ההסתגרות מרצון בחברתם של טלפונים סלולריים קולות שיחה הדהדו בחללי רכבות ואוטובוסים. מוכרי עיתונים לא זנחו את מרכולתם בערימה דוממת אלא פרסמו אותה במלוא-גרון, וכמותם הרימו קול גם רוכלי דובדבנים, מוכרי סיגליות וסוחרי דגים טריים. קריאות עידוד ובוז שימשו בעירבוביה בבית האופרה ובתיאטרון. אפילו באזורי הכפר איכרים שרו בעמלם. היום הם כבר לא שרים. יותר משעלתה רמת הרעש, שעליה התלוננו גם במאות עבָרו, התרבו הסחות הדעת ותפסו מרחבים שאת גבולם עלול היה השקט להסיג. במרחבים הללו מתגלה סתירה נוספת, כי כשהשקט אכן פולש – במעבה יער אורנים, במדבר שומם, בחדר שזה עתה התרוקן – הוא מעורר חרדה במקום להשרות שלווה. אימה מתגנבת ללב; האוזן באופן אינסטינקטיבי נאחזת בכל רחש – אם בלחישת גחלים אם בציוץ ציפורים ואם ברשרוש העלים – שיגאל אותה מהריקנות הזרה. בני האדם מייחלים לדממה, כל עוד אינה רועמת. |