A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | אחד הנושאים של זמננו, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ולא יכולים למצוא אותו. שאגת התנועה, הצפצופים הבלתי פוסקים של טלפונים, הכרזות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, טלוויזיות המרעישות אפילו במשרדים ריקים, הינם התקף אינסופי והסחת הדעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעשים ומתגעגע להיפך – בין אם בטבע, באוקיינוס הרחב או באיזושהי מעוז המוקדש לדממה ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב ממפלטו בסורבון, וארלינג קאג', חוקר נורווגי, מזיכרונותיו משממת אנטארקטיקה, שם ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב"תולדות השקט", קרוב לוודאי שאין יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני שהיו צמיגים פנאומטיים, רחובות העיר היו מלאים בחבטה מחרישת אוזניים של גלגלי מתכת ופרסות ברזל על גבי אבן. לפני הבידוד מרצון של טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות התנגנו עם שיחות של אנשים. מוכרי עיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליהם בקול רם, כמו גם רוכלים של דובדבנים, סיגליות ומקרל טרי. התיאטרון והאופרה היו בליל של קולות תרועה ולגלוג. אפילו באזורים הכפריים, האיכרים שרו בעודם עובדים בפרך. היום הם לא שרים. מה שהשתנה הוא לא כל כך רמת הרעש, אשר גם התלוננו עליו במאות הקודמות, אלא רמת הסחת דעת, אשר תופס את החלל בו השקט עלול להתפשט. יש פרדוקס נוסף, כי כאשר זה כן מתפשט - במעמקי יער אורנים, במדבר הערום, בחדר שהתפנה פתאום – לעתים קרובות זה מתקבל בחוסר נוחות ולא בברכה. אימה זוחלת פנימה; האוזן מקשרת באופן אינסטינקטיבי בכל דבר, באוושוש של אש או שריקת ציפורים או רשרוש עלים, שיציל אותו מהריקנות הלא מוכרת הזאת. אנשים רוצים שקט, אבל לא מדי הרבה. |