A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | הנושא בעידן זה, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים משתוקקים לשקט ואינם יכולים למצוא אותו. שאגת הפקקים, צלצולי הטלפון הבלתי פוסקים, הודעות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מקלטי טלוויזיה רועשים אפילו במשרדים ריקים, תוקפים אותנו בלי סוף ומסיחים את דעתנו. המין האנושי מתיש את עצמו עם רעש ומשתוקק לעשות את ההפך - אם בטבע, אם באוקייאנוס רחב או בחופשה כלשהי המוקדשת לשקט וריכוז. אלן קורבין, מרצה להיסטוריה, כותב ממקלטו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר נורבגי, מזכרונותיו על הפסולת באנטארטיקה, מהם שניהם ניסו להימלט. ועדיין, כפי שמנמק מר קורבין ב"ההיסטוריה של השקט", כנראה שאין יותר רעש ממה שהיה בעבר. לפני הצמיגים הפנאומטיים, רחובות העיר היו מלאים בצלצול מחריש האוזניים של גלגלים עם חישוקי פלדה ופרסות הסוסים על האבן. לפני בידוד מרצון בגלל טלפונים ניידים, אוטובוסים ורכבות צלצלו ללא הפסקה. מוכרי העיתונים לא השאירו את סחורתם בערימה ריקה, אלא פרסמו אותה בנפח גבוה, כפי שעשו מוכרי דובדבן, כינורות ודג מקרל טרי. התיאטרון והאופרה היוו כאוס של הרעה ושיכון. אפילו בכפרים, איכרים שרו בזמן העבודה הקשה. הם אינם שרים עכשיו. מה שהשתנה אינו דווקא רמת הרעש, שעליה התלוננו גם במאות הקודמות, אלא רמת ההסחה, התופסת את המרחב שאליו עשוי לפלוש השקט. שם שוכן פרדוקס נוסף, מפני שכאשר הוא כן פולש - במעמקי יער האורנים, במדבר העירום, בחדר שהתפנה לפתע - לרוב השקט מערער מאשר מתקבל בברכה. אימה מזדחלת פנימה, האוזן נצמדת אינסטנקטיבית לכל דבר, באם ללחישת האש ו לקריאת הציפור או לרשרוש העלים, שישמור אותה מהריקנות הבלתי נודעת הזו. אנשים רוצים שתיקה, אבל לא הרבה ממנה. |