A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | מוטיב מרכזי של זמננו, ולכל הפחות של העולם המודרני, הוא הכמיהה של בני האדם לשקט שאינו בנמצא. שאון התנועה, צפצופי הטלפונים הבלתי פוסקים, הכרזות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מקלטי טלוויזיה רועמים אפילו במשרדים ריקים – כל אלה מרעישים ומסיחים את הדעת ללא הרף. האנושות מתישה את עצמה ברעש ומייחלת להיפוכו – בין אם במרחבי הטבע, באוקיינוס הפתוח או במקום מפלט המיועד לשקט ולהתמקדות. הפרופסור להיסטוריה אליין קורבין ממעוזו בסורבון והחוקר הנורווגי ארלין קאג כותבים בזיכרונותיהם על שממת אנטרקטיקה, שאליה ניסו השניים לברוח. ובכל זאת, כפי שמציין קורבין בספר "היסטוריה של דממה", בימינו, ככל הנראה, לא רועש יותר ממה שהיה בעבר. לפני בואם של הצמיגים הממולאים באוויר, סאנו רחובות הערים ברעש מחריש אוזניים של קרקוש גלגלי הברזל ופרסות הסוסים על אבנים. לפני ההתבודדות הרצונית שלנו עם הטלפון הנייד באוטובוסים וברכבות, המו אלה בבליל של שיחות. רוכלי העיתונים לא זנחו את סחורתם בערֵמה אילמת, אלא הפליאו לפרסמם בקול רם מאוד, כפי שעשו מוכרי הדובדבנים, פרחי הסיגליות ודגי המקרל הטריים. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של תרועות וקריאות רמות. אפילו האיכרים בכפרים שרו בזמן שעבדו. הם אינם שרים עוד. לא מידת הרעש, שעליה התלוננו גם במאות הקודמות, היא זו שהשתנתה, אלא מידת הסחת הדעת, הממלאת את החלל שאליו יכול היה לפלוש השקט. הינה מתגלה פרדוקס נוסף, כי כשהוא אכן פולש – בעומקו של יער אורנים, במדבר העירום, בחדר שהתרוקן לפתע – לרוב הוא מערער אותנו, במקום שיתקבל בברכה. הפחד מזדחל לו פנימה, האוזן נצמדת באופן טבעי ללחשי המדורה, לציוץ הציפורים או לרחש העלים, שיצילו אותה מהריקנות הלא מוכרת הזאת. בני האדם רוצים שקט, אבל לא עד כדי כך. |