A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | סוגיה בת זמננו, בעולם המתפתח בכל אופן, גורסת שבני אדם כמהים לדממה אך אינם מצליחים למצוא אותה. שאון התנועה, הצלצול הבלתי פוסק של הטלפונים, ההודעות הדיגיטליות באוטובוסים וברכבות, מקלטי הטלוויזיה המנצנצים גם במשרדים ריקים, הם בליל בלתי פוסק והסחת דעת. המין האנושי מתיש את עצמו עם רעש ומשתוקק לדבר ההפוך - בין אם בחיק הטבע, באוקיינוס הרחב או במקום מרגוע המוקדש לדממה ולריכוז. אלן קורבין, מרצה להיסטוריה, כתב ממקום המפלט שלו בסורבון, וארלינג קאג', חוקר נורווגי, כתב את זיכרונותיו מהשממה של אנטרקטיקה, מקום אליו ניסו שניהם להימלט. ובכל זאת, כפי שקורבין טוען ב"היסטוריה של הדממה", ככל הנראה אין יותר רעש מכפי שהיה בעבר. לפני עידן הצמיגים הפניאומטיים היו רחובות העיר מלאים הדהוד מחריש אוזניים של גלגלי מתכת ונקישות של פרסות סוסים על מרצפות אבן. טרם הבידוד הרצוני עקב הטלפונים הסלולריים, סאנו האוטובוסים והרכבות משיחות. מוכרי העיתונים לא בלעו את לשונם אלא פרסמו את מרכולתם בצעקות רמות, כפי שעשו גם מוכרי הדובדבנים, הסיגליות והדגים המלוחים, הטריים. התיאטרון והאופרה המו מתרועות וקריאות קולניות. גם באזורים הכפריים שרו המקומיים בזמן עמלם. הם לא שרים כיום. השינוי שהתרחש אינו דווקא ברמת הרעש, עליה התלוננו גם במאות הקודמות, אלא בשיעור הסחות הדעת, אשר משתלטות על החלל בו הייתה יכולה להתפשט דממה. מתעוררת סתירה נוספת, כיון שכאשר הדממה מתפשטת - במעמקי יער אורנים, במדבר חשוף או בחדר שהתרוקן בפתאומיות - היא, לעיתים מזומנות, מפחידה ולא ידידותית. הפחד מחלחל; האוזניים, באופן אינסטינקטיבי, שומעות הכול, אש לוחשת, ציפור קוראת או רשרוש עלים, כל דבר אשר יציל אותן מהריקנות הבלתי נודעת. בני האדם רוצים דממה, אך לא במידה רבה במיוחד. |