We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | (הערה: כל המלים האנגליות בטקסט נכתבו בתעתיק עברי, אחרת הטקסט של השורה מתערבל) ברובע אי-26 אנחנו מורגלים לזוהר: קלי ברוק וג'ייסון סטטהאם גרו פעם מעל רופא השיניים. אבל כשעקביה של אנוסקה הֶמפֶּל פוגעים בבטון הסדוק של מקום החניה שמחוץ לדירתי, קשה שלא לחשוב על הצילומים מארכיב הפיקצ'ר פוסט של בני מלוכה המבקרים משפחות שביתן הופצץ במלחמת העולם השנייה. אולם המשימה שלה בפיסת הפרברים הצנועה שלי התרכזה יותר בשידור אמפתיה. הֶמפֶּל – האישה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שנשא את שמו זה – הגיעה כדי למסור לי מידע, אשר, אם לשפוט מהכפולות במגזינים לעיצוב פנים ופוסטים דאוגים בפורומי "עשה זאת בעצמך", מחצית מבעלי הבתים בעולם המערבי משוועים לו: כיצד להעניק לבית פשוט את המראה והאווירה של סוויטה במלון חמישה כוכבים שעולה 750 פאונד ללילה. להַמֽפּֽל, במקרה הזה, דירה צנועה, שנוצרה מהפרוסה האמצעית של קוטג' ויקטוריאני בן שלוש קומות. "זה אפשרי", היא אומרת, וזורקת מבט סביב המטבח שלי. "כל אחד יכול לעשות את זה. אין שום סיבה למה לא. אבל צריכה להיות המשכיות בין החדרים. צריך למצות כל רעיון עד הסוף." היא מציצה בערגה מעל מדרגות החרום. "ותצטרך לקנות את הבית השכן, כמובן." זאת בדיחה. אני חושב. אבל כדאי לעצור ולבחון כמה מוזר הדחף הזה. חדר מלון הוא חלל של שיכחה. היינו מוטרדים אילו חשנו שהוא נושא סימנים כלשהם לדייר הקודם, בפרט מכיוון שרבים מאיתנו הולכים לבתי מלון כדי לעשות דברים שלא היינו עושים בבית. אנחנו מצפים שינקו חדר מלון ביסודיות כאילו זה עתה גררו גופה מן המיטה. (במקרים מסוימים, זה אכן מה שקרה.) המרחב הביתי מגלם את הרעיון ההפוך: הוא מאגר של זכרונות. הוא צריך להכיל את סיפורם של דייריו, בצילומים שעל אדן האח, בתמונות שעל הקיר, בספרים שעל המדפים. אם חדרי בתי מלון היו אנשים, הם היו פציינטים מחויכים שעברו ניתוח הפרדת אונות או פסיכופתים חביבים. |