We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | אנחנו רגילים לזוהר באזור מיקוד London SE26 (גבעת סינדהאם): קלי ברוק וג'יימס סטטהאם גרו מעל רופא השיניים. אך מתי שרגליה של אנוסקה המפל דרכו על המדרכה הסדוקה ליד הדירה שלי, לא היה קשה לחשוב על אותם תמונות מה"Pictures Post"של משפחת המלוכה שביקרה משפחות שבתיהם הופצצו במהלך מלחמת העולם השנייה. המשימה שלה בפרוור הצנוע שלי לעומת זאת הייתה יותר הבעת הזדהות. המפל-זו שהמציאה את מלון הבוטיק עוד לפני שהיה לו שם שכזה, באה כדי למסור מידע שלפיו, לפחות על פי ההתפשטות שלו במגזיני העיצוב פנים והפרסום הגדול בפורומי "עשה זאת בעצמך", חצי מבעלי הנדל"ן בעולם המערבי נואשים לגרום לבית רגיל להיראות ולהרגיש כמו סוויטה במלון חמישה כוכבים. להפוך במקרה הזה, דירה צנועה ל"המפלית". "אתה יכול לעשות את זה", היא אומרת, כאשר היא מסתובבת במטבח שלי. " כל אחד יכול לעשות את זה. אין שום סיבה שלא. אבל חייבת להיות המשכיות בין החדרים. כל רעיון חייב להמשיך להבא." היא מסתכלת בערגה מחוץ ליציאת חירום. "ואתה חייב לקנות את הבית שממול, כמובן." זאת הייתה בדיחה, אני חושב. ... זה שווה לעצור, ולשקול את המוזרות של הדחף הזה. חדר המלון הוא חלל ששוכח. אנו נהיה בבעיה אם יישמר כל סימן מהמתאחסן הקודם, במיוחד בגלל שרבים מאיתנו נוסעים למלון כדי לעשות דברים שאנו לא עושים בבית. אנו מצפים מחדר מלון להיות נקי כאילו ניקו אותו המז"פ (ולעיתים זה מה שקורה...). הבית מגלם את הרעיון ההפוך: הוא מאגר של זכרונות. הסיפור של בעליו נמצא שם בתמונות על אדן האח,התמונות על הקיר או הספרים שעל המדף. אם חדרי מלון היו אנשים, הם היו מחייכים חיוך של פסיכופט.
|