We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | אנחנו רגילים לזוהר בדרום מזרח לונדון 26: קלי ברוק וג'ייסון סטיית'ם התגוררו מעל למרפאת השיניים. אך כאשר עקביה של אנושקה הֶמְפֵל נקשו על בטון החנייה הסדוק מחוץ לדירתי, לא יכולתי שלא לחשוב על אותן תמונות של משפחת המלוכה בביקורם משפחות שביתן הופצץ במהלך מלה"ע השנייה. יחד עם זאת, השליחות שלה בפרבר הצנוע שלי הייתה מעבר להבעת אהדה. הֶמְפֵל – האישה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שזכה לשם רכושני שכזה – הגיע כדי למסור לי מידע, שאם לשפוט על פי העמודים הכפולים במגזינים לעיצוב פנים והפוסטים המודאגים בפורומים של "עשה זאת בעצמך", מחצית מבעלי הנכסים בעולם המערבי היו נואשים לקבלו: איך להעניק לבית ממוצע את המראה והאווירה של סוויטה של 750 ליש"ט ללילה במלון חמישה כוכבים. לחובב המפל, במקרה שלנו, חלקו האמצעי של בניין שלוש קומות חצי ויקטוריאני שהוסב לדירה. " את יכולה לעשות את זה", היא אמרה, בעוד עיניה חולפות על המטבח שלי. " כל אחד יכול לעשות את זה ואין שום סיבה שלא לעשות אתה זה. אבל חייבת להיות המשכיות בין החדרים. רעיון אחד חייב להיות מיושם לכל האורך". היא מסתכלת בערגה על מדרגות החירום. " וכמובן שתצטרכי לקנות את הבית לידך." היא התבדחה, נדמה לי. ... שווה להתעכב על זה, לקחת בחשבון את המוזרות שבדחף הזה. חדר במלון הוא מרחב שמעודד שכחה. אם יהיה בו כל סימן היכר של הדייר הקודם הדבר ידאיג אותנו, במיוחד משום שרובנו הולכים לבתי מלון כדי לעשות דברים שאנחנו לא נעשה בבית. אנו מצפים שחדר במלון ינוקה באופן יסודי כאילו הרגע גררו גופה מהמיטה( במקרים מסוימים, סביר שקרה דבר שכזה). עיצוב הפנים של הבית מסמל דבר הפוך לגמרי: הוא משכן לזיכרונות. הסיפור של הדיירים צריך להתקיים שם, בתמונות על אדן האח והציורים על הקירות, בספרים על המדפים. אם חדרי מלון היו בני אדם, הם היו חולים שעברו כריתת אונה או פסיכופטים מתקבלים על הדעת.
|